פתיחה: |
הבית בו גדלתי עוות ללא היכר |
על ידי הוריי |
אבל אצלנו קראו לזה שיפוץ |
ספרי טלפונים ואנציקלופדיות הושלכו |
גם הספות והארון הישן |
חדר הילדים התאכזב לגלות |
שמעכשיו יקראו לו מחסן |
ריצוף גינה לבן כיסה אדמה |
חומה וסתם את הגולל על הסיפור |
של הדשא ששנים נלחם שיהיה שם ירוק |
אבל הפסיד לנו, הילדים עם הכדור |
השטיחים נקרעו מקיר לקיר |
ופרקט נוצץ הזכיר |
שאפילו עץ טבעי מחוויר כמו גיר |
מחוק על לוח מול הזכרונות |
על השטיחים האלה נשפכו לנו |
כוסות יין כשלא ידענו לשתות |
ילדים |
חשבנו שההורים אשכרה לא יודעים |
מה קורה מאחורי הדלתות |
מה נשאר? |
תמונות סטילס דהויות שבקושי |
מזכירות לי מה היה |
לפני שהפרדנו את עצמנו מהשכנים |
אבל אצלנו קראו לזה גדר חיה |
שלב אחר שלב טיפסנו למטה |
כשהגעתי לבית |
התגעגעתי הביתה |
הבית בו גדלתי נעלם |
אני פשוט עמדתי שם |
ולא אמרתי שום דבר |
והיה מה לומר |
אבל כמו תמיד בבית בו גדלתי |
גם הפעם הכל היה בסך הכל בסדר |
ושוב אף אחד לא כעס |
ושוב השנה אצלנו הסדר |
על הריצוף החדש |
רצוף כוונות טובות |
נפתח לרווחה חלונות הזדמנויות |
כמה שרציתי להתפרץ בדלתות החדשות |
והן פתוחות על מה יש לי למחות? |
מעבר: |
x4 |
הכל כמעט אוטופי פה שלא לומר נורמאלי |
לא לא, לי אפילו לא היה תסביך אדיפלי |
בזמן שאתה רצית לשכב עם אמא שלך |
אני פשוט ידעתי שממש לא בא לי |
שום דבר טראגי לא אירע בין |
ארבעת הקירות של הבית בו גדלתי |
לא ניקרתי את עיניי |
לא רצחתי את אבי בדרכי לתבאי |
ולא חשבתי שאולי |
הכל בסדר, כולם בסדר |
אבל הבית יכול להיות יותר |
מכמה מטר על מטר |
יותר מארבע וחצי חדר עם מרפסת |
אם הקירות של הבית בו גדלתי |
היו יכולים לדבר |
הם היו שומרים על השקט |
שלב אחר שלב טיפסנו למטה |
כשהגעתי לבית |
התגעגעתי הביתה |
שלב אחר שלב טיפסנו למטה |
כשהגעתי לבית |
התגעגעתי הביתה |